1המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר כל אחד עשר יום ר"ל אותם שבין נדה לנדה הרי הם בחזקת טהרה וטרחו בה בגמ' למאי הלכתא ופי' באחד מן הדרכים שבה לענין בדיקה לומר שאם טבלה בהן ונעשית טהורה אינה צריכה בדיקה בכל יום שחרית וערבית אפילו לכתחלה מפני שכבר נסתלקו דמיה בימי נדותה ומה שאמרו אחריה ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה דמשמע דלכתחלה מיהא צריכה בדיקה בכל יום ויום פירושו בימי נדותה ר"ל בימים הראויים שתבא בהם לידי נדה והם אחר שעברו אחד עשר ימי נדה שבזו צריכה בדיקה שחרית וערבית ולפירוש זה משנתנו לטהרות נאמרה שכל לביתה אינה צריכה בדיקה אלא לטהרות ולענין ימי זיבה אין הלכה כמשנתנו לשטה זו אלא צריכה בדיקה שחרית וערבית שהרי אף הנשים שדיין שעתן צריכה בדיקה שחרית וערבית כמו שהתבאר בפרק ראשון הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה שמן הסתם ראתה ולא הרגישה ואף זו אין הלכה כן שהרי הלכה וסתות דרבנן אלא שאם ראתה אחר כן טמאה משעת הוסת וזו היא טומאת וסתות כמו שביארנו בפרק שני ר' מאיר אומר אם היתה במחבוא ר"ל מחמת פחד לסטים או מחמת סבה אחרת שמתיראה המנו והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים ולענין פסק אי אתה צריך לה שהרי אף בלא סבת פחד ובהלה אתה מטהרה כמו שכתבנו שהוסתות דרבנן ומ"מ אם בדקה אח"כ ומצאה טמא אתה מטמאה למפרע משעת הוסת כמו שכתבנו ואין מקילין בה מחמת סלוק דמים שבסבת החרדה אבל הזב והזבה ר"ל בשבעת ימי ספירתן וכן שומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה וצריכים לבדוק זב וזבה בכל יום ושומרת יום כנגד יום ביום השמור ואם לא בדקו טמאות מן הסתם ואף זו בזב וזבה אין הלכה כן אלא כל שבדקו עצמן ראשון ושביעי ומצאו טהור אע"פ ששאר הימים לא בדקו טהורים ולא עוד אלא אף בבדיקת ראשון לשבעה שאחר יום ההפסקה או ביום אחרון דיין כמו שכתבנו בפרק ראשון וכמו שיתבאר בפרק אחרון אלא שלכתחלה צריכין בדיקה בכל יום ויום אבל בשומרת יום כנגד יום כל שלא בדקה ביום השמור טמאה מן הסתם הואיל ואין כאן יום של בדיקה:2זהו ביאור המשנה ופסק שלה למה שפירשוה בגמ' לענין בדיקה והוא הנאות בה לענין פירוש אלא שבגמ' פירשוה בדרכים אחרים שאף אנו צריכין בהן לענין פסק כמו שנבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:3אשה שאין לה וסת על איזה צד אסורה לשמש ויוציא ולא יחזור ועל איזה צד מותרת ביארנו הדין בסוף פרק ראשון ומ"מ כל שאסורה לשמש לא סוף דבר בימים הראויים לנדות שדמיה מצויין אלא אף בימים הראויים לזיבה כן ואין אומרין תשמש בהן הואיל ואין הדמים מצויין שמא מתוכם יבא לקלקלה בימי נדתה:4ולענין ביאור סוגיא פירשו משנתנו לומר שאחד עשר יום דחזקת טהרה לאשה שאין לה וסת ולדעת ר' מאיר שאמר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש ושאלו בה א"כ היאך אמרו בה יוציא ולא יחזיר עולמית ותירצו בה שמא יבא לקלקלה בימי נדה וראוי לשאול א"כ מה הועיל בה כשהיא בחזקת טהרה אלא שאפשר לפרש שהועיל שכל זמן שלא גירשה מותרת לשמש כל זמן שלא גירשה או שאינו חייב לגרשה עד שיעברו אחד עשר יום אבל לאחר שיעברו אחד עשר יום חייב לגרשה שמא תקלקלנו בימי נדה ומה שראוי בזה לענין פסק כבר התבאר בסוף פרק ראשון:5כל הנשים שאמרו שמטמאות למפרע מעת לעת ומפקידה לפקידה לענין טהרות לא סוף דבר כשראת בזמן הראוי לנדות שדמיה מצויין אלא אף בזמן הראוי לימי זיבה בין ביום ראשון שבהן שצריכה לשמור בו יום כנגד יום בין שטבלה ליום שמורה וראת בין בראיה שביום שלישי הגורמת לזיבה גדולה וכן היולדת שראת דם בפתיחת הקבר מטמאה מעת לעת ואע"פ שהמעוברת דיה שעתה כל שהגיע ללידה מטמאה מעת לעת כך נראה לי ויש מעמידים אותה שלא כהלכה ולדעת ר' יוסי שמזקיק בה שיעברו עליה שלש עונות משהוכר עוברה וזו כשלא עברו עליה שלש עונות בימי עבורה בלא ראיה ועקר הדברים כמו שכתבנו וזו של לידה מיהא דוקא בימי נדה שאם בימי זיבה אין לך קושי גדול מולד:6כבר ביארנו בפרק ראשון על איזה צד אשה קובעת וסת בימי זיבות ונדות ועל איזה צד אינה קובעת ומ"מ לענין ביאור פירשו בסוגיא משנתנו לענין קביעות וסת כלומר כל אחד עשר בחזקת טהרה שלא להיות הוסת נקבע בהם לענין שתצטרך לעקירתו שלשה פעמים או לטמאה משעת הוסת לכשתבדוק ותמצא טמא או להיות דייה שעתה והריני מעירך בביאור סוגיא זו דרך קצרה והוא שאמרו רב הונא אמר לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כלומר שאם ראתה שלשה פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר שנמצאת יום ראייתה שמיני לאחד עשר יום שאחר הנדות והוא זמן זיבה אין זה קביעות וסת והוא הדין לכל ימי זיבה שהם מתחלת שמיני לראיית הנדות עד שמנה עשר אבל בימי נדתה קובעת כגון שרואה מעשרים לעשרים שהרי יום עשרים יום שני לזמן הנדה ואמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא ואמר ליה אביי את אמריתה ניהלן ואהא אמריתה ניהלן היתה למודה לראות לחמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים ר"ל לא סוף דבר חמשה עשר שעבר ויום עשרים דהשתא דהני ודאי פשיטא דאסורי שהרי יום חמשה עשר היתה ממתנת בו לראות וחייב אדם לפרוש בעונת הוסת ויום עשרים שהרי נדה היא אלא לאחר טהרתה חוששת מכאן ולהבא ליום חמשה עשר וליום עשרים ומדקאמר למודה אלמא קבעה לה וסת ואמר רב יהודה עלה לא שנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהוא יום עשרים ושנים לראייתה ונמצא זמן נדה ואשה קובעת וסת בימי נדה ושנתה לעשרים לטבילתה שהוא עשרים ושבעה לראייתה וחוששת ליום עשרים ושנים משום דאורח בזמנו בא וליום עשרים ושבעה דאפילו בחדא זימנא חוששת כדאיתא בסוף פרק האשה אבל חמשה עשר לראייתה הואיל וזמן זיבה אין כאן קביעות וסת ושאלו בה מקבע לא קבעא מיחש מיהא אמרו דניחוש לוסת שקבעתו שלשה פעמים בימי זיבה להצטרך בדיקה כל אותו היום ולפרוש כל אותו היום כשאר הוסתות שחושש אף בוסת שאינו קבוע וכמו שאמרו בפרק האשה לא אמרן אלא למיקבע אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא והכא נמי מהו דתיחוש ליום הוסת אע"פ שקביעותו בימי זיבה דלא גרע מוסת שאינו קבוע ובאו לבררה מזו שהזכרנו היתה למודה לראות לחמשה עשר יום ושנתה ליום עשרים חוששת לשניהם ואמר רב יהודה לא שאנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהם עשרים ושנים לראייתה ושנתה לעשרים שהם עשרים ושבעה לראייתה וחוששת ליום שנים ועשרים הבא וליום שבעה ועשרים הבא והרי יום עשרים ושנים הבא בימי זיבה הוא כמו שנבאר והמשל בזה חשוב כל החדשים משלשים שלשים יום כדי להקל בחשבון ואשה זו היתה למודה לראות מעשרים ושנים לעשרים ושנים וקבעה וסתה בכך ותציע שראתה ברביעי באדר ונמצא יום עשרים וחמשה באדר עשרים ושנים לראייתה והוא בימי נדה ושנתה עכשו וסתה ולא ראתה עד עשרים ושבעה לראייתה והוא אחד בניסן ואמר שזה וזה אסורים ר"ל יום עשרים ושנים ויום עשרים ושבעה הבאים ומ"מ סבירא ליה שעשרים ושנים מעשרים ושנים אנו מונים ר"ל שלא נמנה עשרים ושנים לאחד בניסן שהוא יום ראייה המחדשת אלא מעשרים וחמשה באדר שהוא יום הוסת ונמצא יום עשרים ושנים זה האסור הוא יום שבעה עשר בניסן ועשרים ושנים זה שהוא שבעה עשר בניסן בימי זיבה הוא שאע"פ שאם תמנה שבעה עשר בניסן מרביעי באדר תמצא ששבעה עשר בניסן בימי נדה הוא ורביעי הוא לשבעת ימי נדה מ"מ נדה ופתחה מעשרים ושבעה מנינן שהוא יום אחד בניסן שמאחר ששנת לאותו היום ודאי פתח נדה מנינן מאותו היום והוה ליה שבעה עשר בניסן עשירי לזיבה ואעפ"כ חוששת בו וגדולי קדמונינו מקשין בה ומה ראיה מכאן שזו בדין הוא שתחוש מפני שקביעות וסתה היה בימי נדה ואע"ג דכי הדרי ואתו עשרים ושנים דאותו וסת קיימא בימי זיבה לפי פתחה של עכשו מ"מ קביעות וסת המביאתה לחששא זו היה מעשרים ושנים לעשרים ושנים של ימי נדה וכל שקבעה וסתה בימי נדה אע"ג דהשתא אתי ההוא וסת בימי זיבה חיישא אבל מ"מ אין וסת חדש נקבע בימי זיבה אף לחוש לו אלא שגדולי הדורות תירצו דקל וחומר הוא ומה במקום שקבעה וסת לימי נדה ולא ראתה בימי זיבה אלא פעם אחת אמרת דחיישא אע"ג דימי זיבה יש בהן סלוק דמים כל שכן אם קבעה וסת בימי זיבה שראוי לה לחוש שהרי נפקע ממנה דין סלוק דמים ובתוספות מתרצים שכל שאין חוששין לקבוע בימי זיבה אין חוששין לקבוע בימי נדה אחר שנזדמן עכשו בימי זיבה וכמו שאמרו בפרק אחרון ברואה בתוך אחד עשר יום שאם יש לה וסת דיה שעתה והקשו ממנה לשמואל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה אלמא דכל דסבירא ליה שאינה קובעת וסת בימי זיבה אף אין נוהגין בה ר"ל בזמן הזיבה דין הוסת הקדום להיות דייה שעתה:7ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשה לו רב הונא בריה דרב יהושע ודילמא האי עשרין ותרתין דצריכא למיחש ביה מעשרים ושבעה מנינן לה דהיינו אחד בניסן שהוא עשרים ושבעה לראייתה ונמצא שהוא רביעי לימי נדה אבל וסת הבא בתוך ימי זיבה לא תחוש בו עד שתראה שאין אומרין בימי זיבה אורח בזמנו בא ויש כאן מקום עיון דהא אכתי איכא למוכח מינה דחיישא לימי זיבה שאף כשתאמר עשרים ושנים מעשרים ושבעה מנינן מ"מ הא אמרינן זה וזה אסורין וצריכא למיחש לעשרים ושנים של ראיית עשרים ושבעה ולעשרים ושבעה של ראיית עשרים ושבעה והרי עשרים ושבעה של ראיית עשרים ושבעה בימי זיבה הוא שהרי נדה ופתחה מעשרים וחמשה מנינן והוי ליה אידך עשרים ושבעה יום שני לימי זיבה ויש לומר בה לאו מי אמרינן דנדה ופתחה מעשרים ושבעה מנינן אלמא ראיית עשרים ושבעה כימי נדה משוינן לה דהא מינה מנינן תחלת נדה הואיל ולא ראתה בעשרים ושנים הכי נמי מעשרים ושבעה אחר שלא ראתה עדיין חיישא ליה וכימי נדה משוינן לה:8ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמר דאי לא תימא הכי דאתתא דקבעה וסתה מעשרים ושנים לעשרים ושנים ושנתקו לעשרים ושבעה כי הדרא חיישא לוסתה הראשון ר"ל לעשרים ושנים של ראייה מראייה דהשתא חיישא לה ולא מראייה שהיתה ראויה ביום שקבעה בו וסתה כבר אלא שנאמר שתגרע חמשה ימים אלו ותחזור למנינה הראשון ר"ל עשרים ושנים ליום שהיה ראוי לקביעות וסתה שהוא שבעה עשר ליום ששינת בו וסתה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשא יומא רמיא יומא וכבשה יומא ר"ל שדרכן בכך והשתא רמיא יומא וכבשה תרי יומי ורמיא כי הדרא רמיא בתר תרי יומי דכבשא בהו כי הדרא נקטא ר"ל שחוזרת למנהגה כדלקמה נקטה ר"ל שתמנה מעכשו יום להטיל ויום לפסוק ונמצא יום הטלה מיחלף ביום שביתה או כדמעקרא נקטה לשוב למפרע לחשבונה להטיל ביום הראוי לה לפי חשבון הקודם בודאי כדלקמה נקטה ואף אשה זו כשחוזרת לראות ביום עשרים ושנים לא לפי חשבון הראשון אתה מונה בה אלא לחשבון ראיית עשרים ושבעה שהיא שניה וזו של תרנגולת לא הוזכרה אלא לענין משל ומ"מ גדולי קדמונינו מפרשים בה דנפקא מינה לענין יום טוב כגון תרנגולת שדרכה להטיל יום ראשון ויום שלישי ויום חמשי ולהפסיק בין אלו הימים וכבשה יום ששי כדינה ועוד כבשה יום שבת דרך שנוי וסת והטילה ביום ראשון ויום שלישי אחריו יום טוב ונמצאת תחתיה ביצה ואי כדמעיקרא נקטה שהיא דמערב יום טוב רמיא שהוא שני שהרי היה דינה להטיל בשבת ולהפסיק ביום ראשון ולהטיל ביום שני ואי כדהשתא רמיא מכיון דרמיא ביום ראשון ודאי ביום שלישי רמיא ואסירא ואי הוה יום טוב ביום רביעי אי כדהשתא שרינן לה ואי כדמעיקרא אסרינן לה וודאי כדהשתא דיינינן לה בין לקולי בין לחומרא וחזר רב פפא לחזק את דבריו לומר דמעשרים ושנים מנינן מדאמר ר' שמעון בן לקיש אשה קובעת וסת בימי זיבה ואין קובעת וסת בימי נדה ור' יוחנן אמר אף בימי נדתה ומפרש בדבריהם כגון דחזיא ריש ירחא וחמשא בירחא כגון אחד בניסן וחמשה בניסן ופסקה וחזרה וראתה אחד באייר וחמשה באייר והרי שראיותיה השניות באות בימי נדה ובראיה השלישית שהוסת נקבע בה לא ראתה באחד בסיון אבל ראתה בחמשא בסיון ובכי הא אמר ר' יוחנן שנקבע וסתה לחמשה בחדש אע"פ שראיות שניות שעברו היו בימי נדה וקבעה וסתא מתלתין לתלתין לכל חמשה בחדש ולריש לקיש לא הוי וסת הואיל ושתי ראיות ראשונות בנדות גמור ושלישית בזמן הראוי לנדות אם ראתה כדינה באחד בסיון ואלמא לפי חשבון הראוי דמעקרא מנינן דהיינו ריש ירחא שהרי ראיית יום חמשי אנו דנין בזמן נדה מצד שהיתה רגילה לראות ביום אחד בחדש אלא דלר' יוחנן אע"פ שזמן נדה הוא קובעת והוא דקאמר וקאמר ר' יוחנן אשה קובעת וסת בימי נדתה דמשמע דמדר' יוחנן קא מקשי ולא מדר' שמעון בן לקיש לא היא דמתרויהו קא מקשי ומדר' שמעון בן לקיש אלימא קושייה טפי אלא דאשמעינן דאפילו מדר' יוחנן קשי דהא מ"מ קא אמר איהו עלה שקובעת וסת בזמן נדה ואי לאו דמנית לה מריש ירחא לאו זמן נדה הוא ותירץ דלאו בהכי אפליגו אלא דחזאי תרי זימני בריש ירחא ושלישית בעשרים וחמשה ורביעית בראש חדש דהויא לה רביעית שהיא שלישית לראייות של ראש חדש הקובעות וסת בימי נדה ממש שהרי נדה היא מיום עשרים וחמשה ולריש לקיש לא הוי קביעות שמאחר שנפתחו מעיינותיה אינה ראויה לקביעות וסת ולר' יוחנן קביעות וסת היא וראייה של עשרים וחמשה דמים יתירי הוא דאתוספו בה וקבעה לה וסת לכל ראש חדש וכן הלכה כמו שכתבנו בפרק ראשון וכבר אתה ראוי לשאול בסוגיא זו שנראין דברי ר' יוחנן וריש לקיש חולקין עם דברי שמואל שהרי לדברי שניהם אשה קובעת וסת בימי זיבה ולשמואל אינה קובעת וסת בימי זיבה אלא שלפי סוף הסוגיא לא אמרוה אלא בדרך שכתבנו בימי נדה ובדרך זה בימי זיבה כגון שראתה בראש חדש וראש חדש ובעשרים בחדש או בחמשה עשר בו ובראש חדש דהויא לה ראייה שלישית דראש חדש תוך ימי זיבה ובכי האי גונא קובעת וסת בין בימי נדה בין בימי זיבה לר' יוחנן שהלכה כמותו כמו שכתבנו בפרק ראשון ושמואל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי זיבה הוא כגון שרואה מחמשה עשר לחמשה עשר ובזו אינה קובעת כמו שבארנו שם:9גדולי המפרשים כתבו שאם ראתה שבע פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר קבעה לה וסת מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה שרואין את האמצעיים כאלו אינם והשאר קובעת בהן וסת מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה דקיימי בימי נדה ואין הדברים נראין שמאחר שאינה למודה לראות אלא מחמשה עשר לחמשה עשר היאך נקבע וסת לעשרים ותשעה שאינה למודה בו:10זה ששאלו בסוגיא זו בענין אם חוששת לוסת שבימי זיבה אם לאו גדולי המפרשים פסקו בה כרב פפא שצריכה לחוש וגדולי הדור מביאין ראיה לדבריהם מפרק אחרון במשנת נדה שבדקה עצמה שחרית וכו' ובסוגיא הבאה עליה אלא שאף הם כתבו שאין בה הכרח ומ"מ רוב פוסקים כתבו שאינה צריכה לחוש וממה שאמרו כאן רבין וכל נחותי ימא אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע אלא שאפשר דרב הונא נמי לא פליג עליה דרב פפא אלא דקאמר ליה דאי משום הא לא איריא דדילמא עשרים ושנים מעשרים ושבעה מנינן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כרב הונא בריה דרב יהושע וכל שהיתה למודה לראות מעשרים לעשרים ושנתה לחמשה ועשרים חוששת לעשרים ולחמשה ועשרים ומונה יום העשרים שחוששת בו מראיית יום החמשה ועשרים לא מיום העשרים ויש שכתב שלדעת רב הונא בריה דרב יהושע הואיל ועשרים מעשרים ושבעה מנינן שאם ראת בעשרין ותרין חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בעשרים ושנים שחששה לו חוששת לסוף חמשה ימים דהוו להו עשרים ושבעה מעשרים ושבעה וכן דעת גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים חולקין בה ובפרק תשיעי יתבאר בענין תקוני הוסת יותר:11ונשלם הפרק תהלה לאל: